The Sabbath

במצות שבת רוב המפרשים סוברים שהתורה נתנה ב' טעמים בעבור שמצאו בדברות הראשונות זכרון הבריאה ובדברות השניות זכרון יציאת מצרים. אמנם למי שיתבונן היטב בעומק פשוטן של המקראות יתברר שזו הסברא רחוקה מן האמת ושלעולם לא היתה כונת הכתוב לתת אלה ב' טעמים למצות השבת. ותחלה בריאת העולם אינו הטעם שבעבורו נצטוינו על השביעי מקודש יותר משאר הימים. וכן בדברות הראשונות לא אמר על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת אצל זכרון בריאת העולם רק אמר על כן ברך ה' את יום ויקדשהו. הפרש רב יש בין קדושת היום ובין השביתה בו ממלאכה כמו שהיה בלי ספק קודם מתן תורה שהיו כל באי עולם עושין בו מלאכה ועם כל זה היה היום קודש כי כבר נתקדש בעת הבריאה. ואפשר שהקדושה תרמוז לבחינות אחרות ולסגולות אחרות שתהיינה לאותו היום אף אם יעשו בני אדם בו מלאכה. והרמב״ם הגם החכם המפואר בזמננו מ׳ שמואל דוד לוצאטא קיימו וקבלו הטעם השני שהוא זכרון יציאת מצרים (ועיין בבכורי העתים תקפ״ח דף צ״א). ואני אומר שגם זה אינו הטעם האמת שהרי גם על מצות העניק תעניק לו (דברים ט״ו י״ד) נתן הכתוב הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך. וגם על חג השבעות אמר וזכרת כי עבד היית (שם י״ז י״ב) וכן על צווי לא תטה משפט גר יתום (שם כ״ד י״ז) ועל מה שצוה כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך (שם כ״ד כ׳ כ״א) בכולם הוסיף וזכרת כי עפר היית כמו שהוסיף בעשרת דבררות האחרונות על מצות השבת. ובו זה ולמד על זה שבכל פעם שצוה הכתוב על החמלה והחנינה והעזר אל הגרים ואל העבדים הוסיף זכרון יציאת מצרים כאומר גם אתה היית עבד וגר במצרים ולכן חל עליך יותר מעל שאר בני אדם החוב לחון הגרים והעבדים ושלא להטות משפט ולהעניק להם מאשר לך ולהניח להם העוללות ולשמח לבבם בחגיך וכדומה׃ למדנו א״כ שאף בדברות האחרונות לא הוזקק הכתוב לזכור יציאת מצרים רק לפי שאמר שם למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ולכן יצדק לומר שיציאת מצרים הוא הטעם רק להשביתת העבד והאמה ממלאכה וזה פרט אחד מן החובות המוטלות עלינו ביום השבת. א״כ יציאת מצרים אינו הטעם לשמירת השבת אבל הטעם האמת הוא נלמד מן הכתוב אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם (שמות ל״א י״ג) שפשוטו יורה כי ה׳ נתן לנו את השבת למען תהיה לאות שאנחנו עמו ולכן אנו שובתים ביום השביעי כמו ששבת בו ה׳ אחר הבריאה. וזה טעם שבתתי בכנוי מוסב אל ה׳ יתעלה כי יום השביתה שלו הוא גם יום השביתה שלנו. ובזה שמו יוָדע בעולם כי ה׳ מקדש ישראל הוא אלהינו ואנחנו עמוץ כמו שחתם הפסוק על כונה זאת לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. והדברים ברורים׃

וממה שכתבנו פה על טעמי מצות השבת נתבטלו מעצמן כל הספקות והחקירות שנתחדשו בספר ציר נאמן בענין השאלה הנעשית שם להחליף יום שבת ביום ראשון בשבוע והיה הוא קודש לכל ישראל ותמורתו חול. חלילה לנו מזאת. הנה עיקר טענת השואל היתה לומר שמאחר שנצטוינו על השביתה ביום השביעי רק כדי שנזכור בו יציאת מצרים ככתוב בדברות השניות שוב אין צורך שיהיה יום השביתה מכוון דוקא עם שבת בראשית ונוכל א״כ לזכור אותה היציאה גם כשנשבות ביום א׳ בשבוע. אמנם זה אינו. כי כבר הזכרנו שלא הזכיר הכתוב יציאת מצרים נחמול ג״כ על העבד והאמת להניח להם מעבודה ביום השבת. ולשוא טרח השואל ההוא (בדף ז׳) למצוא סיוע לסברתו ממה שכתוב שם על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת באמרו שממליצת על כן צוך נראה שיציאת מצרים הוא הטעם האמתי. שהרי גם על הצווי לא תטה משפט גר יתום (דברים כ״ד י״ז) הוסיף הכתוב זה הטעם עצמו שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה׳ אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה (שם י״ח) וכי יעלה על דעתך לומר שאילו לא הוציאנו ה׳ ממצרים היה מותר לנו להטות משפט גר ויתום? והלא זה חק מוסרי שדעת כל אדם תחייבהו׃ אלא מוכרח אתה להודות שלא אמר הכתוב על כן אנכי מצוך וגו׳ אלא להוסיף חומר לאיסור ההוא מצד מה שגם אנחנו היינו גרים במצרים ולכן מוטל עלינו כפלים לחמול על הגר ושלא להטות משפט. אף כאן בדברות שניות לא הזכיר יציאת מצרים ולא הוסיף על כן צוך וגו׳ אלא לעומת פרט אחד מפרטי השבת שהוא השביתת העבד והאמה.

ופשוטו של המקרא זה הוא על כן צויתיך לעשות את השבת בזה האופן שינוחו בו גם עבדך ואמתך. ותדע שכן הוא. שהרי אם היה יציאת מצרים הטעם העיקרי למצות השבת היה הכתוב מזכירו בדברות הראשונות או בפרשת כי תשא כשצוה על השבת כי שם המקום הראוי לפי שאז בא להם הצווי ולא ימתין לחדש להם זה הטעם מ׳ שנה אחרי כן המשנה תורה שאינו אלא הדרך ספור. ועוד ראיה ברורה לדברינו מן הכתוב ביחקאל (כ׳ י״ב) וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה׳ מקדשם ובסוף הענין חזר ואמר (שם כ׳) ואת שבתותי קדשו והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. שלא לחנם בחר הנביא שני פעמים בזה הטעם לבד מבין שאר הטעמים המפורשים בתורה כי אם להורות שהוא לבדו העקרי׃

מעתה בנפול האדנים אשר עליהם בנה השואל ההוא את בנינו גם חומותיו תרופפנה ואבניו תשתפכנה בראש כל חוצות בהיות זה דבר מובן מעצמו שהיום המקודש אשר ניתן לנו לאות בין הבורא יתברך ובינינו אי אפשר לנו בשום פנים להחליפו ביום אחר. מלבד כי גם שאר המופתים שהביא שם לחזק בהם מבצרו הבל המה מעשה תעתועים. כי זה האיש הממשש באפלה טוען (שם דף ח׳) שכפי התרחק או התקרב מדינה אחת למזרח העולם כן יקדם או יאחר זמן שקיעה החמה לשוכנים בה. ושלכן כמו שלא ישוו בני אדם הרחוקים זה מזה בזמן שמירת השבת כן יכולין להחליפו ביום ראשון. אמנם זה דבר שאין בו ממש כי מלבד שלא ראה מה שהאריך הכוזרי מ״ב ס׳ כ׳ על זה הענין הלא מקרא מלא הוא (ויקרא כ״ג ג׳) שבת הוא לה׳ בכל מושבתיכם אשר כפי פשוטו בא ללמד שכל אחד יתחיל לשבות כשתשקע החמה במושבו. א״כ כבר הזהירה התורה על זה השנוי ואין ליקח ממנו סיוע אל החלומות זה האיש כדי להמיר קודש בחול. עוד טרח להטיל ספקות רבות באותות היום שאנו קורין עתה שבת. ומכח עמידת השמש בימי יהושע ושנוי מעלות הצל בימי אחז וחזקיה חשב להוכיח שהשבת שלמנו אפשר שאינו מכוון עם שבת בראשית. אך גם זה ללא הועיל. כי אף אם נודה לו שאנחנו היום בספק הלא זה ספקא חמורה דאורייתא בדבר שיש עליו עונש סקילה וראוי ללכת בה לחומרא א״כ היה ראוי לשבות ב׳ ימים רצופים מפני הספק ומה תיקון המציא לנו זה האיש ברצותו להחליף יום ביום? האם יצאנו בעבור כן מן הספק? כזה תדין לשאר הראיות שהביא שם כי כולם רוח העיון תשאם וסערת החקירת תפיץ אותם. ובאמת היה פה המקום להתפלא על זדונו לכתוב דברים יניאו לבב ההמון מאחד מעיקרי התורה היותר נכבדים לולי כי חסרון ידיעתו יליץ בעדו ויפטור אותנו מלהכביד מלים נגד סברותיו כי תהו המה׃

עד כאן דברי יצחק שמואל ריגיו לפירושו בחינת הדת מאת ר׳ אליהו דיל מדיגו׃

Note by the Editor.—We lay in the above before our readers, an extract from a commentary of the celebrated Italian scholar, Isaac Samuel Reggio, to the “Studies on the Law,” by Rabbi Elias del Medigo. We are indebted for the same to Mr. Mendel Goldsmith, of New York, who permits us to furnish a translation for those of our friends, who are unacquainted with the Hebrew. But as there are no doubt many whom we would deprive of much pleasure by our doing so now, we will delay the translation till another opportunity. One thing will strike the Hebrew scholar, and this is the perfect ease with which Mr. Reggio handles the sacred tongue, thus proving that though a dead language, it is capable of being used for all stylistic purposes. this is an important argument in favour of retaining its use in our worship, if even no other were in existence. More hereafter.